חידושי חתם סופר על חולין י״ג

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין י״ג
1 וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.
2 אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו.
3 כְּגוֹן דַּהֲוָה קָיְימָא עוֹלָה בַּדָּרוֹם, וְאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ, מַאי? מִדְּאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ אִיכַּוֵּין לַהּ, אוֹ דִילְמָא מָקוֹם הוּא דְּלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ?
4 הָא נָמֵי אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל – אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, וְאִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״.
5 הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְכָךְ, אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.
6 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
7 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן?
8 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה אוֹ אֵין לוֹ מַעֲשֶׂה?
9 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַחְשָׁבָה! מַאי שְׁנָא מַחְשָׁבָה דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? דִּתְנַן: אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. מַעֲשֶׂה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה.
10 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? וּפָשֵׁיט: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו – מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין לוֹ, מִדְּרַבָּנַן יֵשׁ לוֹ.
11 בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״, לְדַעְתְּכֶם זְבוּחוּ.
12 מַתְנִי׳ שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
13 גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.
14 רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף
15 בָּנָיו מַמְזֵרִין.
16 וְתַנָּא קַמָּא, אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר.
17 אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת.
18 וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא? אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.
19 אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הַשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבַּעְיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבַּעְיָא?
20 אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קׇרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת.
21 מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרַשִּׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
22 וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.
23 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.
24 דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.
25 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
26 גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה!
27 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם, וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוֹמֵא, שְׁמַע מִינַּהּ.
פירוש חידושי חתם סופר על חולין י״ג
1 מחשבתו נכרת מתוך מעשיו וכו' מ"ש תוס' בירושלמי דמס' תרומת ס"ל דקרא אסמכתא בעלמא י"ל דאינו מוכרח דהכי קאמר ירושלמי מנ"ל למילף תרומה מנדבת המשכן התם ליכא מעשה רב דמחשבתו אינו ניכרת ע"י אותה מעשה משא"כ הפרשת תרומה ומעשר כפי השיעור ואומד הכרי הוה מעשה גמור ומחשבתו ניכרת:
2 בעי מיני שמואל מר"ה עיי' תוס' ולבסוף הניחו בקו' מההוא דעירוכין וכ' מהרמ"ל לפ"ז ג' ר"ה הוה ובתוס' דגטין לא חשו להך קו'. ונ"ל דהא רב גוברי' הוה רב באיסורא טפי משמואל ושמואל בדינא וכמו שהסביר הרא"ש ריש פ' שור שנגח דו"ה ואמרו בי רב היא ר"ה שקיבל מרב טפי משארי תלמידיו ע"כ בעי מיני' שמואל הכא ובגטין בענין איסורי לשמוע מה בפיו מרב רבו ור"ה יתיב קמי' דשמואל בדיני וקצת קרוב לזה במס' מ"ק י"ו ע"ב שמואל ומר עוקבא ע"ש אעפ"י שאינו דומה לדידן מ"מ זכר לדבר איכא:
3 שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא. רמב"ם פ"ב מאבות הטומאה כ' אפי' גוי עע"ז אין שחיטתו מטמא מן התורה כי אולי שחיטתו מטהרה מידי נבילה כמו שחיטת טרפה כיון דלא נאסר אלא משום לתא דתקרובת ע"ז ותקרובת ע"ז גופי' טומאתה מד"ס פי' דרמב"ם לטעמי' דס"ל פ"ד משחיטה דשחיטת גוי נאסר מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור ואיירי קרא מגוי שרגיל להקריב לע"ז ע"כ אפי' שלא לשם ע"ז נמי שחיטתו אסורה מפני שהוא בר תקרובת ע"ז. וגוי שאינו עע"ז ס"ל לרמב"ם אין שחיטתו אסורה מן התורה. רק גדר גדול גדרו בו לאסור גם שחיטת גוי שאינו עע"ז אבל מן התורה אינו אסור אלא שחיטתו של אותו גוי שהוא בר תקרובת אפי' אין שחיטה זו לע"ז אבל מ"מ משום לתא דתקרובת ואינו בדין שיהי' חמור ומטמא יותר מתקרובת עצמו זהו כוונת הרמב"ם ז"ל אמנם הראב"ד כ' מי שמחשב אותם לכלום אסף רוח בחפניו ועיי' כ"מ ואני אבאר בעזה"י דמ"ש בתוספתא והביאו תוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר וכו' וזבחת מה שאתה זובח ע"כ ליכא לפרש מיתורא למעוטי נכרי דהא אצטריך קרא לנפלה סכין ושחטה לקמן במתני' ל"א ע"א דבעינן כח גברא ואי ליכא יתורא לא מימעוט ממשמעותא כל שאינו בר זביחה אין שחיטתו שחיטה כדדרשינן כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכן פוסל ר"ת בציצית כל שאינו מצוה לא יעשה ציצית דשאני התם שהוא מצוה אבל שחיטה אינו אלא הכשר אכילה כמו מליחה וניקור. אעפ"י שמ"מ הוא מצוה טפי ממליחה וניקור מ"מ לתפילין וציצית ומילה אינו דומה ע"כ לא מימעוט ממשמעותא דקרא לולי יתורא. וקרא אצטריך למעוטי נפלה סכין שאינו כח גברא אבל גוי לא אימעט וראב"ד ס"ל כיון דלא מטמא ולא מיטמא כבהמה חשוב וכשחיטת קוף וה"ל בכלל נפלה סכין:
4 ונ"ל דרמב"ם וראב"ד תרווייהו ס"ל כדיוקו של הראב"ן הנ"ל דמדנקט ר"ח בר אבא אר"י קטן יש לו מעשה שמע מינה חרש ושוטה אין להם מעשה. ואמנם תרווייהו ס"ל דלא כדינו של ראב"ן אלא וכולן ששחטו אחרש ושוטה נמי קאי אעפ"י שאין להם מעשה מ"מ לענין שחיטת חולין כשרה ועדיף מנפלה סכין וס"ל לרמב"ם ה"ה נכרי. וראב"ד ס"ל חרש ושוטה עדיף מיניהו דהמה כקוף בעלמא דגרע מחרש ושוטה כמבואר לקמן בתוס' ק"ז ע"א לענין נט"י ממתניתין דמס' ידים ע"ש:
5 והנה רנב"י מדייק אבל שלמין אסור בהנאה והיינו מדלא תני שחיטת מין נבלה ולא אסור בהנאה ונדע שאין מחשבתו לע"ז ואפ"ה אסורה באכילה ומטמא ש"מ ה"ה לסתם גוי ומדלא נקיט הכי ש"מ של מין אסור בהנאה וכן פי' בת"ח. וקשה לי להרמב"ם תינח אי הוה תנן מין הוה ידעינן ה"ה סתם גוי העע"ז אבל גוי שאינו עובד שאסור משום גדר גדול גדרו בדבר זה לא הוה ידעינן והוצרך למתני נכרי אבל לעולם ה"ה מין אסורה באכילה ולא בהנאה וצ"ע על הרמב"ם. ולפי הנ"ל י"ל ר"ח בר אבא אר"י לטעמי' דאמר בשם ר' יוחנן רבי' הנ"ל קטן יש לו מעשה משמע חרש ושוטה אין להם מעשה ואפ"ה שחיטתו כשרה ולית בהו משום וזבחת דגם אינהו אית להו כח גברא וא"כ ה"ה לגוי וע"כ פסילו דגוי מוקרא לך ואכלת מזבחו וגוי שאינו עע"ז אינו אלא משום גדר גדול. וא"כ אין לדייק ממתני' הא דמין אסור בהנאה די"ל ה"ה מין אינו אסור בהנאה והא דנקיט נכרי משום נכרי שאינו עע"ז ששחיטתו מותר מן התורה ורק מדרבנן אסור וזה הוצרך להשמיענו ומנ"ל להוכיח דשחיטת מין אסור בהנאה משו"ה לא אמר כן ר"ח בר אבא אר"י משא"כ ר' אמי אפשר דלא שמיעי לי' הא דר"י לעיל והוה ס"ל דחשו"ק יש שוין להן ומשו"ה שחיטתן כשרה משא"כ נכרי ובין עע"ז ובין אינו עובד נפקא פסילו מוזבחת דה"ל כמו נפלה ואי הוה תני מין הוה ידעינן ה"מ נכרי שאינו עע"ז אע"כ דמין אסור בהנאה נמי הוה:
6 אין רוב אומות מינין ס"ל כי הא דאר"ח ב"א אר"י וכו' בודאי הסברא חצונה נוטה לכך שאין סתם בני אדם באומות מבינים ומשכילים דברים עמוקים כאלה והם אומרים לעץ אבי אתה כמצות אנשים מלומדה ולא דעת ולא תבונה אך לעומת זה הסברא להיפך היתכן שיהי' מי שיש לו מוח בקדקדו לבול עץ יסגוד ישתחוה למכמרתו מי פתי יסיר הנה לולי שמנערותו וילדותו הבינהו אבותיו מבטן ומלידה ומהריון. ע"כ מייתי ראי' מעדותו של רחב"א אר"י שנכרים שבח"ל כולם בני בלי דעת הם רק שמנהג אבותיהם בידיהם וכיון שזה אפשר. א"כ הדרן לכללן אפי' במקום דאיכא מינים דידעי מ"מ אין הרוב ככה ולא שכיחי:
7 אבל אומות העולם כלל וכלל לא עיי' תוס' ומהרש"א ומהרמ"ל. ולפע"ד דברי תוס' מהופכים וכך סדורם בתחלה הקשו למה לי קרא כלל תיפוק לי' ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו. ותי' שינויי' דחיקא דה"א למיקם בלאו ועשה ועיי' מנחות ע"ג ע"ב תירצו תוס' שינויי דחוקי אחרינא על ק' זו מ"מ שינויי דחוקא נינהו. ועיי' תמורה ז' ע"א תי' תוס' דאיש איש אצטריך פלוגתת ריה"ג ור"ע ע"ש וזה התי' עולה יפה אגופי' דקרא למה לי אבל אמקשן דהכא דפריך דלמא כלל לא בודאי קשה הא כתיב מיד בן נכר לא תקריבו וע"כ א"א לתרץ אלא כשנויי דחוקי הנ"ל דהוה קשי' לי' מנ"ל לרבות מומר גוי דלמא למעט כל סתם גוים ומיד בן נכר נדחוק כנ"ל:
8 והשתא לפ"ז ע"כ א"א לומר דק' המקשן הי' דשני סברות שקולים הם לרבות מומר גוי או למעט סתם גוים והקשה מנ"ל דמכם לרבות מומרי גוים דלמא למעט סתם גוים ודלזה י"ל כיון שסתם הכתוב מכם בכם ולא בגוים והסברא שקולה יבוא קרא דמיד בן נכר ויכריע דלא נדחוק בשינויי דחיקא וסתמא משמע תמימים תקריבו מהם. אע"כ צריכין לומר בהיפוך דס"ל להמקשן דהוא נגד הסברא כלל לרבות גוים לקבלת קרבן ושביק קרא דמיד בן נכר דדחיק ומוקי נפשי' וא"כ קשה מכם למה לי מסברא חצונה נמי לא הי' מקבלין משום נכרי. זהו ק' תוס'. ותירצו דמ"מ ס"ד מצדוקי או"ה נקבל וכו'. כוונתם בזה דצדוקי או"ה אינו כצדוקי ישראל דש"ס דבישראל כל שאינו מומר ומין היינו צדוקי ישראל אבל באו"ה איכא תלתא גוני א' מיטם. ב' סתם כל עע"ז ג' כגון אדם הבל נח איוב וחבריו וכיוצא בהם לדורות. ונהי מסברא חצונה שלא נקבל מכל סתם גוים רק מצדוקיהם הנ"ל והוה מוקמי' קרא מיד בן נכר לקרבנות של צדוקים הנ"ל דבבמה שלהם מקריבים בעלי מומין ובמקדש שלנו לא נקבל מהם. והשתא דלמא אתי מכם למעוטי מאו"ה כלל כלל לא אפי' מצדוקיהם לא נקבל ונדחק בקרא דמיד בן נכר כי הוא נגד הסברא כלל לרבות כל סתם גוים ע"כ טוב לדחוק בקרא דבן נכר מלרבות כל סתם גוים ואין לומר א"כ לא נכתוב מכם ז"א דאז ה"א לקבל מהבל ונח וכדומה קמ"ל זהו נלע"ד פי' התוס'. ולולי דבריהם הי' נ"ל ליישב קושייתם כך דודאי לאו מסברא חצונה היינו ממעטים או"ה מלקבל אלא ממשמעותי' דקרא ולא משום דכתיב בני ישראל דהאי לאו אמקריבי קרבן ואנודרי נדבות קאי אלא בני ישראל בעלי משכן ובהמ"ק איך יתנהגו בקבלת קרבן בין מגוי בין מישראל שיהי' זכר תמים ובן הבקר דב"נ בבמה שלהם יש להם דינים אחרים ע"כ דבר אל בני ישראל ומזה אין מיעוט אך מדכתיב אדם כי יקריב מכם וקיי"ל אתם קרוים אדם ואע"ג דהאי אדם אצטריך לדרשות שבת"כ ומייתי לי' רש"י בחומש מ"מ ממשמעותי' משמע מי שקרוי אדם ומשו"ה פריך דלמא מכם מאו"ה כלל לא כמשמעותי' דאדם. והשתא לא תיקשו א"כ לא לכתוב מכם ונמעט או"ה מדכתיב אדם ז"א דע"כ צריך למעט מומר ישראל ואי לא כתיב מכם הי' צריך לכתוב מן האדם דלשון אדם אצטריך לדרשא אחריתי וע"כ הי' צריך לכתוב מן האדם ולא כל אדם להוציא מומר וכאן דכתיב האדם בה"י משמע אפי' או"ה כמ"ש תוס' בע"ז ג' ע"א ע"ש ולק"מ קו' תוס' וצ"ל דתוס' דשמעתין לא ס"ל החילוק בין לאדם להאדם וכדמשמע מתוס' ב"ב נ"ח ע"א:
9 ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. לולי דברי תוס' הייתי אומר כי ידוע פלוגתת רמב"ן ורשב"א במת גוי אי אסור בהנאה ועיי' משנה למלך פי"ד מ"ה אבל ופני משה בירושלמי ריש מס' ב"ק ומשנה למלך פ"ח ממאכלות אסורות הי"ח ועיי' בה"ז בזבחים דף ע"א. ורמב"ן ס"ל מת גוי אסור נמי דאלת"ה מנ"ל למיסר תקרובת ע"ז מהקישא דזבחי מתים דלמא למת גוי איתקש. ורשב"א ס"ל מותר בהנאה ותקרובת ע"כ למת ישראל איתקש דאי למת גוי למאי הלכתא איתקש דהא עיקר קרא באכילה והנאה מיירי ויאכלו זבחי מתים וע"כ לאותו מת שאסור בהנאה איתקש. והנה לפ"ז למאן דס"ל כר"ש דגוי מת אינו מטמא באהל אלא במגע ומשא. וי"ל רבנן ס"ל מת גוי אסור בהנאה ולמת גוי איתקש ונהי אין היקש למחצה ולטומאה נמי איתקש היינו במגע ומשא אבל לא באהל. וריב"ב ס"ל מת גוי מותר בהנאה וא"כ כיון דעיקר הקישא אאיסור אכילה והנאה קאי כדכתיב ויאכלו זבחי מתים וגוי מותר ע"כ לישראל איתקש וא"כ כיון דאין היקש למחצה מטמא נמי באהל ובזה מיושבים קו' תוס' דודאי לרבנן נמי אסור בהנאה ומטמא נמי מן התורה אך לא באהל. אלא התוס' לשיטתייהו ס"ל אין הלכה כר"ש עב"מ קי"ד ע"ב בתוס' שם:
10 אמנם מ"ש תוס' בשמעתין מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז וכו' יש להקשות דלמא לא שייך לטהרו מידי נבלה אלא בבהמה דלא ליטמא במגע. אבל נבלת עוף דלא מטמא אלא בבית הבליעה ולא שכיח שיאכל ישראל נבלה והתם בחטאת העוף מיירי וא"כ לא הוה להוציא מדי נבלה שום תיקון וי"ל דמ"מ הוה תיקון במה שלא תטמא בבית הבליעה אפי' לא יאכלנו שום אדם דכשלא תבוא עליו מים לא תקבל שום טומאה מנבלה אחרת עיי' מתני' ריש מס' טהרות וברע"ב שם ד"ה ואינה צריכה הכשר ע"ש וק"ל: